זנזורי נ' הרץ השכרת רכב בע"מ

פסק דין

כללי

1. בפני תביעה בסדמ"ר, בגדרה עתר התובע - רוכב אופנוע - לחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזקי גוף ונזקי רכוש שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 5.5.2010, בצומת הרחובות השומר-הירדן בבני ברק. התובע הגיש תביעתו בגין נזקי הגוף לפי פקודת הנזיקין ולא לפי חוק הפלת"ד, בטענה לפיה נהג ללא ביטוח חובה, ועל כן אין הוא מכוסה בכיסוי ביטוחי (ס' 5א לכתב התביעה). הנתבעת הכחישה את אחריותה לתאונה (ס' 7 לכתב ההגנה).

2.במישור הדיוני: התיק נקבע לדיון מלא בפן נזקי הרכוש, ולראיות בשאלת החבות בפן נזקי הגוף (ר' החלטה מיום 20.11.2011). מטעם התובע הצהירו הוא עצמו ומר חננאל מור יוסף (עד ראיה). מטעם הנתבעת הצהיר מר שמשון מזקגאוקר, הנוהג ברכב המעורב בתאונה. המצהירים נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ, עם תום שמיעת הראיות.

דיון

3.התובע הצהיר על נסיבות התאונה (ס' 4ג'-ד' לתצהירו):

"לאחר שפניתי שמאלה לרח' השומר, המשכתי בנסיעה והתקרבתי לצומת הרחובות השומר/הירדן. הרכב שנסע בכיוון הנגדי לכיוון נסיעתי, התקרב אל צומת הרחובות השומר/הירדן ולפתע ביצע פנית פרסה וחסם את דרכי. ניסית למנוע את ההתנגשות ברכב ע"י בלימת חרום. אמנם הצלחתי למנוע את הפגיעה ברכב, אבל בגלל קוצר טווחי הזמן והמרחק שעמדו לרשותי נפלתי עם האופנוע לצד שמאל".

4.מר מזקגאוקר, הנוהג ברכב הנתבעת, הצהיר כדלקמן (ס' 3 לתצהירו):

"ביום 5.5.10 בשעה 16:00 לערך נסעתי בבני ברק ברח' השומר מכיוון קוקה קולה. בשלב מסוים, בסמוך לרח' ז'בוטינסקי ביצעתי פנית פרסה. לאחר שהשלמתי את הפניה נעצרתי כדי לאפשר להולכי רגל לחצות את הכביש. אחרי כדקה הרגשתי מכה בטמבון. התברר לי שרוכב אופנוע פגע בי ונפל לכביש".

5.לאחר עיון בתשתית הראיתית, אני סבורה כי עיקר האשם לתאונה נופל על הנוהג ברכב הנתבעת. הטעמים לכך הם כדלקמן:

א.מר מזקגאוקר הוא זה שביצע פנית פרסה (ור' תמונת הצומת בנ/1). בבצעו את הפניה, ובטרם חדר לנתיב הנגדי, היה על מר מזקגאוקר ליתן דעתו לתנועה החוצה. היה עליו לעצור ולהמתין במקביל לאי התנועה, בטרם התקדם בפנית הפרסה. לו עצר לצד אי התנועה, היה רואה את רוכב האופנוע שהגיע באותה עת בנתיב מימין. ואולם מר מזקגאוקר חלף על פני אי-התנועה בלא שעצר לצידו. הוא עצר רק בתוך הצומת, בסיבוב, לפני מעבר החציה (ס' 3 לתצהירו הנ"ל). בכך סיכן את התנועה הנגדית.

ב.עד התביעה, מר מור יוסף, העיד כי ראה את התרחשות התאונה. לדבריו, באותה עת צעד בפינת הרחובות הנ"ל (ס' 2 לתצהירו). הוא סיפר: "לפתע הבחנתי שברח' אהרונוביץ (השומר) נסע רכב מסוג שברולט שעמד להשלים סיבוב פרסה שמאלה, כך שחלקו הקדמי החל להתיישר מכיוון מזרח-מערב לכיוון צפון-דרום בצומת, זאת למרות שבאותו זמן ובאותו רחוב התקרב לצומת אופנוע שנסע מכיוון צפון לכיוון דרום. ראיתי שהאופנוע בלם בלימת חירום ותוך כדי בלימה האופנוע קיבל סטיה כך שחלקו הקדמי סטה לכיוון שולי ימים ואילו חלקו האחורי סטה לכיוון מרכז הצומת" (ס' 3 לתצהירו). עדותו של עד ראיה זה לא נסתרה בחקירה הנגדית. העובדה כי העד מכיר את התובע מלימודים בישיבה (ר' עדותו בפ' ע' 8 ש' 4-5), אינה גורעת מהעובדה שראה כיצד התרחשה התאונה.

ג.ב"כ הנתבעת טענה כי רכב הנתבעת ניזוק מאחור -- ללמד, כביכול, שמר מזקגאוקר כבר השלים את הפניה בטרם ארעה ההתנגשות (ר' סיכומיה בפ' ע' 17 ש' 25-28). ואולם, נראה כי נקודת ההתנגשות היתה בצד הימני מאחור; כך עולה מהודעת הנוהג מר מזקגאוקר לנתבעת (נ/3), שם נרשם: "שפשוף בטמבון אחורי מצד ימין". דיווח זה מלמד כי רכב הנתבעת היה מצוי בעיקול הפרסה בעת שארעה התאונה. יוער כי מתמונות הרכב שהוגשו (ר' נ/2 וכן שתי תמונות בצבע שהנתבעת הגישה באמצעות מע' הנט ביום 28.5.2012) – לא ניתן לזהות כל פגיעה בחלקו האחורי של רכב הנתבעת.

6.מן התשתית הראייתית הנ"ל עולה כי מר מזקגאוקר נכנס אל הצומת בפנית פרסה בחוסר זהירות. יחד עם זאת, התובע נושא באשם תורם לתאונה. הטעם לכך נעוץ בזה שנכנס אל הצומת בלא להאט (ר' הודאתו בפ' ע' 7 ש' 9-12: "ש. לא שמעתי בעדותך שום מילה על כך שאתה האטת לפני ההגעה למעבר החציה, בין אם היה או לא היה רכב. מדוע? ת. אין צורך להאט ברגע שיש רכב שחוסם את מעבר החציה. לפי דברי הרכב כן חסם את מעבר החציה"). כמובן, כל כניסה לצומת מחייבת התבוננות, הקשבה, ואף האטה, ולו כדי להתמודד עם ארועים בלתי צפויים. על דרך של הערכה, יישא באשם תורם בשיעור 20%.

7.אשר לנזק הרכוש: התובע הגיש חוות דעת שמאית, לפיה עלות התיקונים עומדת על 1,800 ₪ (ר' חוו"ד של השמאי משה חננאל מיום 14.5.2010). לא מצאתי מקום לגרוע מאמינות חוות הדעת על יסוד מועד הבדיקה (9.5.2010), וזאת בהיותו סמוך למועד הארוע. יחד עם זאת, היה על התובע להציג אסמכתאות לתיקון שביצע במוסך המתקן – והוא לא עשה כן (ר' עדותו בפ' ע' 5 ש' 22-33). אף מתברר שמכר את האופנוע לצד שלישי, לטענת התובע במחיר נמוך משוויו (עדותו בפ' ע' 5 ש' 22-23 ובע' 6 ש' 15-18). לא הוצגה כל אסמכתא למכר ולא הוברר בכמה נמכר. חסר ראייתי זה נזקף כנגד התובע. על דרך של הערכה, יש לגרוע 20% מעלות התיקונים לפי חוות הדעת השמאית.

8.אין מקום לפצות את התובע בגין עוגמת נפש, שכן מדובר בנזק לרכוש גרידא. עבור הטרחה, נסיעות ואובדן הזמן, ישולם סך של 500 ₪.

9.התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בנזקי הרכוש בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובע 1,152 ₪ (עלות התיקון לאחר הניכויים דלעיל), בתוספת הצמדה וריבית כחוק ממועד התאונה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, 580 ₪ בגין שכ"ט השמאי, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 14.5.2010 (מועד החשבון) ועד לתשלום בפועל. כן תישא בפיצוי בגין טרחה, נסיעות ואובדן זמן בסך 500 ₪, וכן בהוצאות האגרה, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

10.אשר לנזק הגוף: התובע לא הוכיח זכאות לתביעה לפי פקודת הנזיקין. אין חולק כי מדובר ב"תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975. כידוע, סעיף 8 לחוק זה קובע את עקרון ייחוד העילה, וזאת בכל מקום בו התאונה מקנה עילת תביעה לפי חוק הפיצויים. סעיף 7 לחוק מונה חריגים לזכאות נפגע לתביעה לפי חוק זה, בין השאר מקום בו הנהיגה נעשתה ללא ביטוח חובה.

11.כאמור, בסעיף 5א לכתב התביעה נטען כי "התובע נהג ללא ביטוח ועל כן אין לו כיסוי ביטוחי לנזקי הגוף שסבל בתאונה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים...". ואולם, משום מה, התובע לא חזר על טענתו זו בתצהירו (!). היה על התובע להצהיר ברחל בתך הקטנה כי נהג ללא ביטוח חובה. אף כי מדובר ביסוד שלילי, הרי שהוא טעון הוכחה, למצער על דרך של הצהרה מפי בעל הדין. בחקירתו, התובע לא ידע למסור פרטים בענין חשוב זה. הוא אמר: "ביטוח של האופנוע לא היה באותו זמן בגלל שהאופנוע יצא מהמוסך והיה בשיקום האופנוע. בתאונה לא היה ביטוח. בתאונה הזו לא היה ביטוח כי האופנוע היה במוסך" (עדותו בפ' ע' 7 ש' 18-19). אין זה נהיר מהו הקשר בין שיקום האופנוע במוסך לבין העדר ביטוח. בהמשך נשאל: "ש. האם הוצאת ביטוח חובה על האופנוע נשוא התאונה כאן?", והשיב: "ת. אני לא זוכר אבל אני ידוע שהאופנוע כל הזמן היה במוסך" (פ' ע' 7 ש' 25-26). תשובתו זו אינה מספקת. היה על התובע לברר ולוודא את סוגית קיומו או העדרו של ביטוח חובה, שהרי מדובר ביסוד בסיסי הקובע את מסלול התביעה.

11.התעלמות התובע מסוגיה זו בתצהירו, והעמימות שהותיר בנקודה זו בחקירתו, מצביעות על חסר ראייתי ממשי בשאלת הביטוח. החסר נזקף כנגד התובע, ושומט את הבסיס לתביעה.